<h1>פסקי ריא"ז — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
בהמת ארנונא, שהם בהמות שנוטל המלך עישור מהם, אע"פ שמסלקין אותו במעות הרי הוא [כמו] שותף בבהמות ישראל, [וכל מקום שיש לגוי שותפות בבהמות ישראל] הרי היא פטורה מן הבכורה, שנ' [דברים ט"ו] כל [ה]בכור, עד שיהא כל הבכור שלישראל, ולא יהא לגוי שום חלק בו. עיסת ארנונא, שישראל עושה אותה ליתן כל אותה עיסה למלך בעבור החלק שיש לו בתבואה, הרי זו חייבת בחלה, ואע"פ שאינו יכול לסלקו במעות והרי היא כולה שלמלך, הואיל ואין לה קול ואין הכל יודעין בדבר חייבת מדברי סופרים, לפי שנראה כעיסתו, ואינה דומה לבהמת ארנונא שיש לה קול והכל יודעין שהמלך יש לו חלק בבהמות. ואם יש לו לישראל חלק בעיסה חייב על חלקו מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כז.</h2>
אסור להפריש חלה מעיסה ביום טוב שלפסח, שאם יניחנה עד מוצאי יום טוב הרי היא מחמצת, ולאופותה אינה רשאי מפני שאינה ראויה לאכילה, ולא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכת אוכל נפש [בלבד], ולשורפה עיסה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, וכן אין מאכילין אותה לבהמה חייה ועוף. כיצד הוא עושה, אופה תחלה כל הפת ואחר אפייתו מפריש אחת מן החלות וקורא עליה שם חלה ומניחה, ובמוצאי יום טוב שורפה. והמורה אומר שאם רוצה יכול לבצוע מכל אחת [ואחת] דבר מועט ולקרוא עליו שם חלה כמו כן. בד"א בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוצה לארץ מפרישה מן העיסה אם ירצה ומותר לאופותה ביום טוב, [מפני] שהיא מותרת לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו, שאין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, כמו שמבואר בבכורות בפרק עד כמה [כ"ז ע"א]. וכהן גדול שטבל לקירויו או כהנת שטבלה לנדתה הרי היא ככהן קטן, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק בנות כותים. ואם אין שם כהן קטן או כהן שטבל מפריש לאחר אפייתו כמו שביארנו, וכך היא שטת מז"ה. וכן אם רצה מבטלה לחלת חוצה לארץ ברוב חלות שלהיתר והיא מותרת אפילו לכהן שלא טבל. ויש שאומרין שהיא מותרת על ידי ביטול אפילו לישראל, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראיות. ועוד אמרו בחלת חוצה לארץ שאם רוצה אוכל והולך ואחר כך מפריש, וכל זה מבואר בפרק עד כמה [שם].
